סיפור הפגיה שלנו החל ב-14.1.14, כשעולמי התהפך עם לידת בני אריאל הוד בשבוע 27. הוא שקל 922 גרם בלבד.
הלידה התרחשה במפתיע, מוקדם בהרבה מהצפוי, והשאירה אותנו המומים מול מציאות חדשה ומפחידה בבית החולים רמב"ם בחיפה.
באותו רגע, כל התוכניות שהיו לנו ללידה רגילה ולחזרה מהירה הביתה נמוגו, והוחלפו בצפצופי מכשירים ובריח של חומרי חיטוי.
65 ימי הפגיה, מתוכם 45 בטיפול נמרץ, היו המאתגרים בחיי. המאבק היומיומי על כל גרם של עלייה במשקל היה מורט עצבים.
בתוך האינקובטור שכב יצור זעיר ושברירי, מוקף בצינורות, כשאנחנו יכולים רק להביט בו מבעד לזכוכית ולקוות לטוב בכל נשימה.
חלב אם היה לי מעט מאוד באותה תקופה. המצב הנפשי והלחץ הפיזי השפיעו ישירות על היכולת של הגוף לייצר את הזהב הלבן.
ישבתי שעות בפינת השאיבה ברמב"ם ובכיתי. בכל פעם שהמשאבה עבדה, הרגשתי את הפער בין הרצון להעניק לו את המיטב לבין המציאות.
גופי איכזב אותי כשלא הצליח לשמור על התינוק ברחם או לייצר חלב. התחושה הזו של חוסר אונים ליוותה אותי לאורך שבועות ארוכים.
התבוננתי באמהות אחרות סביבי, מנסה לשאוב כוח מהצלחות קטנות, אך הכאב על הלידה המוקדמת היה נוכח בכל רגע ורגע בחדר השאיבה.
כל טיפה של חלב שהצלחתי להפיק נראתה כמו נס, מזכרת חיה למאבק ההישרדות של אריאל ושלי בתוך כותלי המחלקה הסגורה.
הצוות הרפואי ניסה לעודד, אך הבדידות של אמא לפג היא חוויה שקשה לתאר במילים למי שלא חוותה את החרדה הזו מקרוב.
הימים עברו באיטיות, בין ביקורים במחלקה לבין ניסיונות נואשים לשמור על שפיות ועל תקווה בתוך סערת הרגשות הבלתי פוסקת הזו.
למדתי להכיר כל מוניטור, כל אחות וכל נוהל רפואי, כשהחיים מחוץ לבית החולים נראים כמו זיכרון רחוק ובלתי רלוונטי לחלוטין.
הקשר שנוצר ביני לבין אריאל דרך מגע הקנגורו היה נקודת האור היחידה, הרגע שבו הזמן עצר מלכת והרגשתי שאנחנו מנצחים.
סיפור הפגיה שלנו והמשמעות מאחורי המסע
התחושות הללו הולידו את הסטודיו שלי לתכשיטי חלב אם. הצורך להנציח את הנס הזה הפך לשליחות מקצועית ואישית עבורי.
הבנתי שהחלב הוא לא רק מזון, אלא סמל לכוח רצון, להתמדה ולקשר בל ינתק בין אם לילדה, גם בתנאים הקשים ביותר.
אני מרגישה זכות גדולה ליצור עבור אמהות, ובמיוחד לאמהות לפגים. כל תכשיט נושא בתוכו סיפור של גבורה אישית והתמודדות מורכבת.
העבודה בסטודיו מאפשרת לי לעבד את החוויות שלי דרך היצירה, ולהעניק לאחרות דרך מוחשית לנצור את הרגעים המשמעותיים בחייהן.
לראות את אריאל גדל כילד שמח ובריא זה האושר הגדול שלי. כל חיוך שלו הוא תזכורת לדרך הארוכה שעברנו מאז אותו ינואר קר.
הדרך הזו הפכה אותי לחזקה וחכמה יותר. היא לימדה אותי פרופורציות, סבלנות ואת היכולת להעריך את הדברים הקטנים בחיים.
התהליך של הפיכת חלב אם לאבן חן הוא תהליך עדין, הדורש כבוד רב לחומר ולסיפור שעומד מאחורי כל הזמנה והזמנה שמגיעה.
כאשר אני מעצבת תכשיט, אני חושבת על הלילות הלבנים, על הדמעות בפינת השאיבה ועל הניצחון הגדול שבסופו של דבר מגיע לכולנו.
אני מזמינה אתכן לאתר "נגה תכשיטים" לבחור תכשיט שינציח את התקופה. כל פריט מעוצב בקפידה כדי לשקף את היופי שבאימהות.
מאחלת לכן ולפגים לצלוח את המסע מחוזקים. דעו שאתן לא לבד בדרך הזו, כי סיפור הפגיה שלנו מחבר בינינו לבין קהילה שלמה.
הזיכרונות מהפגייה נוטים לדהות עם הזמן, אך התכשיט נשאר כעדות אילמת ומרגשת ליכולת שלנו לצמוח מתוך משברים וקשיים.
אמא לפג תישאר כזו תמיד. המסע חקוק על לוח לבי. התיוג הזה מלווה אותנו בכל אבן דרך, כפי שמשתקף בתוך סיפור הפגיה שלנו.
החוסן הנפשי שמתפתח במחלקה הוא נכס לכל החיים, כלי שעוזר לנו להתמודד עם אתגרים עתידיים בביטחון ובידיעה שעברנו את הקשה מכל.
אם את זקוקה לאוזן קשבת, כתבי לי בווטסאפ. אני כאן כדי לחלוק, להקשיב ולתמוך מתוך ניסיון אישי עמוק והבנה של הסיטואציה.
השיתוף בסיפורים שלנו הוא חלק מתהליך הריפוי, והידיעה שיש מישהי שעברה מסלול דומה יכולה להקל מאוד על תחושת הבדידות.
אני מאמינה שלכל אמא מגיעה מזכרת שמספרת את הניצחון שלה, את האהבה שלה ואת המסירות האינסופית שהיא מפגינה מדי יום.
המסע המשותף של אריאל ושלי הפך להיות סיפור הפגיה שלנו, עדות חיה לכוחה של אהבה שגוברת על כל מכשול רפואי.
באהבה, שי, סטודיו נגה תכשיטים
Leave a comment